נעמי שמר 12, יבנה. בתיאום מראש בלבד

ירושלים ואיראן

קדושת ירושלים בראי האסלאם השיעי ויום ירושלים האיראני

מה זה שיעה?

 

              אז כדי להבין רגע מה זה האסלאם השיעי, אנחנו צריכים להבין מה זה שִיעַה?

השיעה הינו זרם בתוך האסלאם, בעצם הזרם השני בגודלו באסלאם לאחר הסֻנַה. והוא מתפתח לאט לאט החל ממות הנביא מֻחַמַّד בשנת 632 לספירה. 

ברגע שהנביא מחמד מת ולא משאיר אחריו בנים יורשים, נוצר בלאגן אדיר באומת האסלאם הצעירה, אנשים עוזבים את האסלאם וחוזרים לסורם, קמים נביאים חדשים ומטיפי שקר הטוענים שהם ירשו את מקומו של הנביא המת ובגדול, הכל הופך לכאוס. במטרה למנוע את הכאוס הזו ואת התפרקות האומה, מתקבצת קבוצת מאמינים, אשר מורכבת בחלקה מחבריו של הנביא עוד מימי צעירותו במֵכַּה וחלקה השני מורכב ממאמיניו אשר הצטרפו אליו בעיר אֵלְמַדִינַה.

קבוצת המאמינים הללו מקימה מועצה בשם אֵ(ל)שّוּרַא, והם מתחילים לחפש ממלא מקום, חַ’לִיפֵה, לנביא המת. בסופו של דבר מגיעים אל שלב הגמר של המועצה שני מתמודדים ראויים. הראשון הוא אַבּוּ בַּכֵּר (אל)צַّדִיק, חברו הטוב ביותר של הנביא וכמו כן גם חמו. בתו של אבו בכר, עַאיְשַה, הייתה נשואה לנביא. השני הוא עַלִי אִבֵּן אַבִּי טַאלֵבּ, בן דודו של הנביא וכמו כן גם חתנו. בתו של הנביא, פַאטְמֵה, הייתה נשואה לעלי.

המועצה בסופו של דבר בוחרת באבו בכר להיות הח’ליפה ובכך הוא מנצח את עלי. עלי ותומכיו מתקשים לקבל את ההפסד וטוענים שהנביא עצמו אמר לעלי מספר פעמים שהוא יהיה זה שיחליף אותו, ולכן הם מקימים מפלגה אשר יוצאת נגד בחירתו של אבו בכר.

אחד הפירושים והתרגומים למילה העברית מפלגה בערבית הוא “שיעה”, כלומר סיעה. לכן עלי ותומכיו שהיו בעצם השיעה, נקראים שיעים. אלו שתמכו באבו בכר טענו שזאת הדרך והם הולכים בדרכו של הנביא. הדרך של הנביא נקראית בערבית סנה, לכן אבו בכר ותומכיו נקראים סונים. ומכאן בעצם הפיצול הראשוני בין השיעה לסנה.

מאז הפיצול ועד היום יחסי הכוחות בין שני הפלגים נשארו זהים יחסית, הסונים הם כשבעים וחמישה אחוזים מהעולם המוסלמי בעוד השיעים מרכיבים רק כ-עשרים אחוז בלבד. חמשת האחוזים הנוספים הם כתות ופלגים שונים אשר יצאו מהאסלאם.

כיצד הפך הסכסוך הפוליטי הזה לסכסוך דמים ואיך הוא משפיע על העולם והמזרח התיכון עד היום? זה כבר נושא לסקירה אחרת.

 

ירושלים באסלאם

 

אין שום ספק כי ירושלים היא עיר קדושה ליהודים, יש לכך סימוכין רבים. ירושלים וציון בירת המולדת ועיר הבירה הקדושה של עם ישראל נזכרו 821 פעמים בתנ”ך, ו-2512 פעמים בספרות חז”ל. עם ישראל נכתב 1880 פעם במקרא, ועיר הקודש נרשמה 37 פעמים. על “עיר הקודש” נאמר בישעיה: “עורי עורי לבשי עוזך ציון לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקודש, כי לא יוסיף יבוא בך עוד עָרֵל וטמא.” (נ”ב, א’).

עם זאת, ירושלים לא נזכרה כלל בקוראן, והעדויות על חשיבות ירושלים לאסלאם הן מעטות עד כדי כך, שחכמי הדת של האסלאם כופרים בקדושתה ומחרימים אותה.

הח’ליף השני, עֻמַר אִבֵּן (א)לְחַ’טָאבּ (644-634), שמייחסים לו את בנייתה של האימפריה הערבית, טען: “עֲרָב מולדת הנביא היא ארץ הקודש לערבים ותיכון בה רק דת אחת – האסלאם”, וציווה ליהודים ולנוצרים לעזוב אותה. וכך היה.

בראשית דרכו של הנביא מחמד, לאחר שהיגר ממכה לאלמדינה, הוא קבע כי ירושלים תהיה כוון התפילה, כנהוג אצל היהודים. על פי חוקרים מודרנים, דבר זה נועד כדי למשוך את תושבי היהודים של אלמדינה אל חיק האסלאם. לאחר שלא עלה בידו לשכנעם להתאסלם שינה את כיוון התפילה אל עבר המקום שהיה הקדוש ביותר בחצי האי ערב עוד קודם לעליית האסלאם (וכנראה ללא כל קשר אליו) – היא הכעבה שבמכה. אולם מאז ועד היום ניתן למצוא התייחסות לירושלים כאל “כיוון התפילה הראשון” (אוּלַא (א)לְקִבְּלַתַיִין).

בנוסף קיים גם המסע הלילי של מחמד, מקורו באמונה המוסלמית במסעו הלילי של הנביא מחמד ובעלייתו השמיימה. על פי האמונה, עוד כשגר במכה, בשעת חצות, בלילה בהיר אחד נגלה המלאך גבריאל לנביא מחמד כשהוא מביא עמו סוסה אצילה בשם “אֵלְבֻּרַאק” ומצווה על הנביא לעלות עליה. הסוסה הייתה בעלת ראש אדם, גוף של סוסה וזנב טווס, דבר שאיפשר לה לרחף מעל לקרקע ולנסוק במעוף מהיר ממכה לירושלים.

בהגיעו לירושלים ציווה המלאך גבריאל על מחמד לקשור את הסוסה לאבן ולעלות על האבן…..בסיימו לעשות כן עלה הנביא בסערה השמיימה, שם פגש את אללה והנביאים, ולאחר דיון במהות שליחותו והדת שהוא מקים – שב אל האבן, עלה על “אלבראק” ושב לעיר מכה עוד לפני עלות השחר.

יש לדבר הוכחה בדמות סימן על האבן: טביעת כף רגלו של הנביא, אשר לטענת המוסלמים נראית היטב על הסלע.

כובשיה המוסלמים של ירושלים בשנת 638 (לאחר מותו של מחמד), הקימו את מסגד סביב האבן הקדושה (שאינו משמש כיום מסגד בפועל) הקרוי כיפת הסלע (כֻּבֵּת (אל)צַחְ’רַה). על פי המסורת המוסלמית את מיקום האבן על הר הבית גילה למוסלמים יהודי תושב ירושלים שהתאסלם. אולם כל זה אינו נזכר בקראן, אלא רק בתורה שבע”פ.

למעשה ירושלים איננה נזכרת כלל בקוראן, אלא רק המושג “מַסְגֵ’ד אֵלְאַקְצַא”…

 

עם זאת במאה השביעית לספירה, בעקבות רצח חֻסֵין אִבֵּן עַלִי על ידי חייליו של הח’ליף האֻמַאִי יַזִיד אִבֵּן מֻעַאוִיֵה בקרב כַּרְבַּלַאא (680), והמרד הגדול של עַבְּדַאללַה אִבֵּן זֻבַּיֵר כנגד יזיד במכה, מקדש הח’ליף את העיר ירושלים ועולה אליה לרגל פעם בשנה כמנהג העלייה לרגל למכה. בעצם, ירושלים מקבלת את מקומה כעיר השלישית בקדושתה אחרי הערים מכה ומדינה. אך מכיוון שיזיד היה סוני, הקדושה הזאת תופסת רק לאסלאם הסוני.

האסלאם השיעי מקדש את הערים הבאות על פי הסדר: מכה, מדינה, נַגַ’ף, כרבלאא;

 

במאה השביעית לספירה חכמי ההלכה הגדולים באסלאם כמו המוסלמי השיעי גַ’עְפַר (אל)צַאדֵק, מפרש הקוראן (765), ציוו לא להתפלל לכיוון מסגד אֵלְאַקְצַא ולירושלים בכלל. 

 

ירושלים ואיראן

 

יום ירושלים הבינלאומי  (روز جهانی قدس, “רוּזִי גִ’הַאנִי קֻדֵס”) הוא יום שנתי המונהג באיראן ביום שישי האחרון של חודש רַמַצַ’אן, שנועד להביע התנגדות כללית לציונות, ובפרט לשליטת מדינת ישראל בירושלים. אירועי היום כוללים הפגנות ועצרות רחוב באיראן, במדינות ערביות ומוסלמיות נוספות, וכן בקרב ערביי ישראל. מחוץ למזרח התיכון ולמדינות ערב התקיימו מחאות יום קודס בבריטניה, בגרמניה, באוסטריה, בצרפת, בארצות הברית ועוד.

 

ציון היום החל בשנת 1979 על ידי האַיַתֻללַה רוּחַאללַה חֻ’מֵיְינִי לאחר המהפכה האיראנית. באיראן העצרות ממומנות על ידי הממשל. עד לפני המהפכה האסלאמית באיראן ב1979, וזאת לשם אות הזדהות עם הפלסטינים.

וכך הוא אמר:

מזמין אני את המוסלמים בכל רחבי העולם לציין את יום שישי האחרון של החודש הקדוש של רמצ’אן כיום אלקדס, כדי להכריז על סולידריות בינלאומית של מוסלמים לתמיכה בזכויות הלגיטימיות של העם המוסלמי על פלסטין. במשך שנים רבות אני מודיע למוסלמים על הסכנה הנשקפת מישראל, אשר היום גברה בהתקפותיה הפראיות נגד אחינו ואחיותינו בפלסטין ובדרום לבנון, וממשיכה להפציץ בתים של פלסטינים. אני דורש מכל המוסלמים של העולם ושל הממשלות המוסלמיות להצטרף יחד כדי לכרות את יד הגזלן ותומכיו“.

 

לאיראן לא הייתה כל נגיעה או עניין דתי בעיר ירושלים. לאחר המהפכה האיתללה ח’מייני העניק לירושלים מעמד חשוב בהגותו הדתית-מדינית, בהתייחסות תכופה לעיר הנמצאת תחת שלטון זר (ציוני). איראן חוגגת את יום ירושלים ביום השישי האחרון של חודש הרמצ’אן, ובתקופת מלחמת איראן-עִרַאק שבויים מ”משמרות המהפיכה האיראניים” שנפלו בידי העירקים נשאו מפות שציינו את מהלך הגִ’הַאד מכרבלאא לירושלים. בהמשך לדבריו של ח’מייני, מייחסים אירגונים פונדמנטליסטים שיעים, כגון חִזְבַּאללַה, חשיבות רבה לשחרור העיר משלטון זר (“הדרך לירושלים עוברת בביירות”).

 

בשורה התחתונה:

מי שקידש את ירושלים לאסלאם במהלך המאה השביעית היה סוני, לאסלאם השיעי אין כל נגיעה דתית בירושלים והאנטרס הוא פוליטי בלבד.

 

אז בפעם הבאה איראן תטען ביום ירושלים האיראני שירושלים קדושה להם… תראו להם בבקשה את המאמר הזה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן