סטטוס קוו, ירושלים וקדושה

את הסיפור של ירושלים בין שלושת הדתות המונותיאיסטיות המובילות כיום בעולם, אפשר לספר במשך שעות אינספור וקצרה היריעה מלהכיל את ההיסטוריה האזרחית והדתית של העיר המדהימה הזאת, טבור העולם. אולם אנסה להביא פה מעט אור לגבי ירושלים באסלאם אל מול ירושלים ביהדות. ומי ייתן ותסלח לנו על הנצרות מהתעלמותי ממנה בשלב זה.

ראשית חשוב מאד לציין כי העיר ירושלים ובראשה הר הבית, הינם המקום השלישי בקדושתו לעולם המוסלמי, וכשאני אומר “העולם המוסלמי” אני מתכוון לאסלאם הסוני בלבד, שכן לשיעה אין שום הקדש על ירושלים או כל שכן הר הבית.

בעוד סיפורה של היהדות עם הר המוריה, הר הבית, מתחיל עוד בבריאת העולם. על פי המסורות השונות, גורסים המאמינים כי בהר הבית, ממש מתחת לכיפת הסלע נמצאת אבן השתייה, ממנה נברא העולם כולו. אך אם אתם ספקניים לגבי זה, אנחנו פוגשים שוב בהר המוריה בספר בראשית, הספר הראשון בתורה, בפרק כ”ב פסוק ב’ ” וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה” הלא זהו סיפור עקדת יצחק, בו נכרתה “ברית בין הבתרים” בין אברהם אבינו (של שתי הדתות) לבין אלוהים. יש ויכוח תיאולוגי האם היה זה יצחק שנעקד או שמא ישמעל, על שבתורה כתוב במפורש יצחק, ראה את הציטוט לעיל, בקוראן אין התייחסות מדויקת אל הבן. בסורה 37, סורת (אֵלצַאפַّאת) הָעֳרוּכִים, באַיָאת 101 עד 113 מסופר סיפור העקדה, “אז בישֹרנו לו בן שקול דעת. כאשר גדל דַיו למעשֹים עמו, אמר, בנִי, ראיתי בשנתי כי עלַי לזבחךָ. חֲשוב ורְאֵה מה דעתךָ. אמר, אבא, עשֵֹה כאשר צוּויתָ. אם ירצה אללה, תמצא כי עומד אני בעוז רוח…..והותרנו לו זֵכר בדורות הבאים: בִּרכַת שלום על אברהם. כך נגמול למיטבים…. בירכנו אותו ואת יצחק….” המסורת המוסלמית מייחסת את העקדה לישמעאל והמקום, בכל מקרה לפי הקוראן נשאר עלום.

אז איך בעצם אנחנו מקשרים בין הר המוריה להר הבית? ובכן, על פי המסורת ההר ממוקם בירושלים, במקום שבו בנה שלמה את בית המקדש: “ויחל שלמה לבנות את בית ה’ בירושלים בהר המוריה…” (דברי הימים ב, ג, 1). בסיפור העקידה מסופר שאברהם הלך במשך שלושה ימים מבאר שבע להר המוריה. ואכן, המרחק בין באר שבע לירושלים הוא כ- 90 ק”מ – מרחק שאפשר לעבור אותו בשלושה ימי הליכה ברגל. חז”ל הציעו פירושים שונים לשם “מוריה”:

– מלשון הוראה – כי מהר המוריה יצאה הוראה (צו) לעם ישראל.

– מלשון מור – כי על ההר הקריבו קורבנות והעלו קטורת (מור הוא שרף ריחני שמפיקים ממנו קטורת ובשמים).

– מלשון יראה (פחד) – רמז ליראת ה’.

על פי מדרש סדר עולם בשנת ב’מ”ח (2048) לבריאת העולם וחי בתקופת האבות. עוד שלפי פשט המקרא יצחק מתואר בזמן המעשה כנער, על פי חישוב של הפרשנים היה בן 37. כלומר עקדת יצחק תפסה מקום, וקידשה את הר המוריה, בשנת 2085 לבריאת העולם. שזה בעצם 1675 שנים לפני הופעת הנצרות ו 2337 שנים לפני הופעת האסלאם.

מאז, חלפו הרבה מים בירדן, והשלטון בירושלים עבר מעם לעם. דוד הפך אותה לבירת ממלכתו ושלמה לימים בנה בה את בית המקדש הראשון. הבבלים הגיעו, בית המקדש הראשון נחרב, היהודים הוגלו, הפרסים החליפו את הנוצרים בשנת 538 לפני הופעת הנצרות, כורש מאפשר ליהודים לחזור אל הארץ ולבנות את בית המקדש השני. הפרסים התחלפו ברומאים – המרות דת, הלניסטיות ומרידות ובית המקדש השני נחרב אף הוא. הרומאים מתחלפים בביזנטיון והנצרות מעלה את קרנה בירושלים. בינתיים כבר באמצע המאה השביעית לספירת הנוצרים מתחילה בחצי הערב התאגדות של שבטים פגאניים ונוודים לכדי אומה – האסלאם. ובשנת 638 לספירה הנוצרית, מגיעה האומה הזאת לשערי ירושלים תוך מסע כיבושים בכל האזור. סופרניוס, מי שהיה הבישוף הביזנטי והאחראי על מפתחות העיר ירושלים, מבין שבלית ברירה שאין לו אחרת אלא להיכנע לעֻמַר אִבֵּן אֵל חַ’טַّאבּ, והוא אכן נכנע. הוא מכניס את הח’ליף השני של האסלאם לירושלים, ועושה לו סיבוב “ניצחון” בעיר והייתה זו הפעם הראשונה, לפי ההיסטוריה הידועה והכתובה, שכף רגלו של מוסלמי דרכה בהר הבית.

מאידך, אם תרצו ללכת על פי האמונה, הר הבית, או יותר נכון “אֵלאַקְצַא” מוזכר בקוראן בסורת (אלאִסְרַאא'( הַמַּסַּע הַלֵּילִי. אני קוטע פה לרגע את ההסבר על הפרק בקוראן בשביל להביא לכם כמה מילים קצרות בנוגע לקוראן. הקוראן הוא בעצם סדרת התגלויות שחווה הנביא מְחַמַّד מאז שנת 610 לספירה הנוצרית ועד שנת מותו 632 לספירה הנוצרית. במשך כל תקופת חייו וגם מעט לאחר מכן, התגלויותיו של מחמד הועברו על ידו אל המאמינים ובינם ולבין עצמם בעל פה. רק בשנת 651 כ-עשרים שנים לאחר מות מחמד, הועלה הקוראן, נערך ונחתם בכתב. עֻתְ’מַאן בִּן עַפַאן מי שהיה הח’ליף השלישי זכה שתיפול בחלקו הזכות לערוך סופית את הקוראן. לכן, חשוב לזכור כי במשך 42 עבר הקוראן, או סדרת הנבואות שהתנבא בהן הנביא מחמד מפה לאזן, מטבע הדברים, חלקן שונו במעט, חלקן נשכחו וחלקן הועצמו. דבר נוסף שחשוב לזכור בהקשר הקוראן, הפרקים בו, הנבואות שבו אינן מסודרות בסדר כרונולוגי. עורכי הקוראן, באספם את הנבואות “מן העשבים והטלאים ומן החרסים ולבבות האנשים”, גילו כי אין שום תיעוד למתי ירדה והתגלתה כל נבואה. לכן החליטו באופן שרירותי לסדר אותן מן הארוכה ביותר לקצרה ביותר. לכן גם בעניין סורת המסע הלילה, איננו יודעים לומר מתי בדיוק היא ירדה מבחינה כרונולוגית או באיזו שנה, אנחנו כן יכולים לשייך אותה לתקופת הנביא בעיר מכה ותו לא.

בסורה המדוברת, מוזכר “אֵלְאַקְצַא” אך זכרו מחמד כל ימיו חי בחצי האי הערב, ואין שום תיעוד היסטורי או ארכיאולוגי המעיד כי מחמד הגיע לירושלים, מלבד אותו פסוק בסורת המסע הלילי: “ישתבּח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון אשר נָתַנו ברכתנו על סביבותיו…”  אללה בעצם לוקח את עבדו מחמד מן המסגד הקדוש (מַסְגַ’ד אֵלְחַרַאם) אשר נמצא במכה אל המסגד הקיצון (מַסְגַ’ד אֵלְאַקְצַא) אשר נמצא ב…? מחמד חווה את ההתגלות הראשונה, כאמור, בשנת 610 לספירה הנוצרית. בשנת 622 לספירה הנוצרית הוא מבצע את ה”הִגְ’רַה” ההגירה מהעיר מכה לעיר יַתְ’רֵבּ (לימים אַלְמַדִינַה). כלומר, זמן ההתגלויות של מחמד בעיר מכה הוא בעצם 12 שנים. שם הוא חולם בלילה שאלוהים מסיע אותו מהמסגד במכה אל מסגד אל אקצא. מסגד אל אקצא של ימינו הוקם על ידי הח’ליף האוּמַאִי אלְוַאלִיד בנו של עַבֵּד אֵלְמַלִכּ, המקור המוסלמי הראשון שמזכיר את הקמת מסגד אלאקצא הוא אֵלְמֻקַדַאסִי בשנת 985 לספירה הנוצרית, בערך 300 שנים לאחר מכן. ישנן תעודות מהימנות משנת 709 ו714 לספירה הנוצרית המדברות על פועלים מצרים שנשלחו לירושלים לצורך בניית המסגד. אם כך, על איזה אלאקצא מדבר מחמד בנבואתו? ד”ר מרדכי קידר מהחוג ללימודי ערבית ואסלאם באוניברסיטת בר אילן טוען, כי מסגד אלאקצא המדובר מהפסוק המפורסם מסורת המסע הלילי הוא מסגד שנבנה על צידו הרחוק של ואדי, בעיר קטנה שהייתה עצירת מנוחה בין מכה לטַאיֵף, במסעותיו של מחמד לחיזוק מאמיניו. ושוב נשאלת השאלה, איך קיבל המסגד האומאי, שנים לאחר מותו של הנביא את השם אלאקצא? מוסיף ד”ר קידר ואומר, כי בעקבותיו מרד שפרץ בין אנשי מכה לח’ליפות שישבה בדמשק והאיסור על אנשי דמשק לבצע את מצוות הח’אג במכה החליט הח’ליף בשיתוף יועציו על ביצוע מצוות הח’אג בירושלים ועל מנת לתת תוקף דתי להחלטה, הוצג המסגד בשמו של המסגד מהסורה הידועה.

האוּמַאִים זנחו את ירושלים ובית עבאס העביר את הח’ליפות לעיראק, הצלבנים תפסו מקום והמסגד הפך לכנסייה. צַלַאח אֵ-דִّין אֵלְאַיוּבִּי כובש אותה בחזרה, והאימפריה העת’מאנית משתלטת על האזור לקצת יותר מחצי מילניום. בסוף מלחמת העולם הראשונה נחתמים הסכמים כמו סייקס-פיקו וועידת סן-רמו, מהותם של הסכמים אלו לחלק את שטחה של האימפריה לשעבר בין המעצמות צרפת ובריטניה. חלק מהשטחים מקבלים עצמאות תחת שלטון עצמאי, כמו מצריים וטורקיה, וחלק מהשטחים ניתנים לבריטניה וצרפת כמנדט עד אשר יוכלו בני האזור לקומם שלטון עצמאי משלהם. פלשתינה-ארץ-ישראל, כפי שנקראה אז ניתנה לבריטים יחד עם עבר הירדן, שניתן למלך חוסיין ההאשמי בסופו של דבר ואיתו גם ירושלים המזרחית והר הבית בתוכהּ. ב-1967 מדינת ישראל וצה”ל כובשים את ירושלים המזרחית מפני הלגיון הירדני, אבל האם “הר הבית בידינו” באמת?

משה דיין, שר הביטחון דאז, מחליט להשאיר את ענייני השליטה והניהול של הר הבית בידי הוקף הירדני, וכך נוצר לו מעין סטטוס קוו, המאפשר למוסלמים ויהודים להיות על הר הבית. אך אליה וקוץ בה, בעצם, המקום היחידי בו יהודי יכול להתפלל ולקיים פולחן דתי, קרוב ככל האפשר להר הבית, הוא הכותל המערבי, פיסת הסיטוריה ששרדה מהחומה החיצונית שבנה המלך הורדוס בשנה ה-18 למלכותו, התקופה היא תקופת בית שני, כלומר המאה השנייה והראשונה לפני הספירה. שכן להר הבית מוגבלים היהודים בעלייה ובפולחן דת.

כעת נשאלת השאלה, האם המקום אכן קדוש לאסלאם כפי שהאסלאם מציג וטוען? ואם הוא כזה, האם מותר לפגוע, להרוג ולרצוח במקום שקדוש לך?

המקורות למידע המוצג  במאמר:

הקוראן, אורי רובין, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, 1995

הר הבית ואתריו, בעריכת אלי שילר, אריאל כתב עת לידיעת ארץ ישראל, הוצאת ספרים אריאל, ירושלים, 1989

מסגד אל אקצא, בריכת אלי שילר, אריאל כתב עת לידיעת ארץ ישראל, הוצאת ספרים אריאל, ירושלים, 1978

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, בעריכת חוה לצרוס-יפה, הוצאת רשפים, תל אביב, 1967