האם הסכסוך שנמתח על יותר מאלף שנים עומד לפני סופו???

חברים, זה הולך לקרות, וזה מגיע מהר, אפילו יותר מהר ממה שחשבנו… האם הסכם השלום מבחוץ הולך להביא גם שלום מבית?

לא עוד הרבה זמן מהיום, מראה של גברים לבושים גלביות לבנות עם כאפיות זכות כשלג שמסתובבים ברחובות ירושלים, תל אביב, מתחמי ההייטק של הצפון והדרום, נוסעים במכוניות יוקרה על כבישי ישראל לא הולך להיות מראה כל כך זר ומיוחד במחוזותינו. האמירתים הולכים להיות פה. זה נחתם. ולא רק האמירויות, גם בחרין ולכו תדעו אם סעודיה לא תהיה הבאה בתור – סעודיה, כן היא המרכז שעליו אני הולך לדבר איתכם היום, אבל בשביל להבין את סעודיה בואו נתעכב רגע קטן על האמירויות. ולמה אני אומר שזה הולך לקרות מהר? כי האויב לא יושב ומחכה…

מחמד בן זייד, יורש העצר של האמירויות הוא אולי האסטרטג הכי גדול של המזרח התיכון במאה העשרים ואחת. באמתחתו תכנית לא פחות נועזת מחתימת הסכם השלום עם ישראל ושינוי סדרי עולם בליגה הערבית. התכנית שלו היא מזרח תיכון חדש – לא כמו של פרס, אבל גם לא כל כך שונה אם חושבים על זה.

 המלחמה הגדולה בין הסונה לשיעה במזרח התיכון נערכת מזה אלף ארבע מאות ועשר שנים בקירוב, ואם לומר את האמת, הסוף שלה לא נראה באופק, עד ימינו, עד ימיו של מחמד בן זייד והתוכנית שלו הרנסנסית שלו למזרח התיכון.

יורש העצר האמירתי מציג ברית אסטרגית מלאה על בסיס “האויב של האויב שלי הוא חבר שלי”, מדינות האסלאם הסוני המתון חוברות יחד אל מדינת ישראל וארה”ב, ברית שמטרתה העיקרית היא הפלת מדינת האיתאולות המרשעת רגע לפי שהיא הופכת לגרעינית ומאיימת על אויביה הסונים, הציונים והשטן הגדול. ועל הדרך גם לעצור את ארדואן והטורקים משאיפתם להתרחב.

בן זייד קונה לו בעלי ברית בכסף טוב. טוב זה לא משהו שחסר לו. גם ישראל יכולה למצוא את עצמה בין מדינות המזרח התיכון כבעלת ברית עם יתרונות, טכנולוגיים, צבאיים ואם אפשר לקבל שילוב של שניהם יחד מה טוב, ולשם הוא מכוון. רק מה, לבן זייד יש בעיה אחת קטנה, הוא עצמו לא יכול לשלוט בעולם המוסלמי, כי אף על פי הכבוד הרב שרוכשים כלפיו המנהיגים האחרים, הוא אינו הדמות המובילה. מי שמוביל את העולם המוסלמי הוא לא אחר משליט ארץ המקומות הקדושים, זה הפורש חסותו על הערים מכה ומדינה, מחמד בן סלמן, יורש העצר הסעודי. מה גם שהוא חברו הטוב של בן זייד, בן לשושלת הואהבית. פרו-מערבי, משכיל ובעל אמביציה. אותו בן סלמן, הוא זה שיוביל את הברית. ובן זייד מכין את השמן למשיחה.

העולם המוסלמי נקרע לשניים בעוד בן זייד הוא אופרתוניסט שמזהה בדיוק היכן להיכנס, בין תומכיה של איראן הרוצים בשלטון אסלאמי אמיתי על פי כל חוקיה של השריעה ומלחמת ג’האד כנגד ארה”ב והמערב, ובין צעירים מוסלמים הקוראים לדמוקרטיה ואינם מעוניינים במרכולתם של המטרים המלוכנים בימינו. ומה יותר טוב מאשר להתקרב למערב, לתת לצעירים את מה שהם רוצים, הוא ממציא את עצמו מחדש ביחד עם יורש העצר הסעודי, שמתיר לנשים דברים שעד לפני שנים לא רבות הן לא העזו לחלום עליהם, הוא מדבר על הכרה בישראל ובמערב ללא חשש, ויותר חשוב, ללא כחל וסרק, בעיקר אומר – תם עידן האסלאם הקיצוני.

אבל, בשביל שהעולם הערבי יתייצב מאחורי בן סלמן, הכל טוב ויפה אבל לא מספיק. שני המקומות הקדושים והראשונים במעלתם לאסלאם, כבר נמצאים בחצר האחורית שלו. אבל חסר לו הקלף השלישי כדי ליצור רצף – חסר לו את ההר הקדוש – אלאקצא. ואם הוא רוצה לקבל הכרה ובעלות שם אז הוא רוצה גם מדינה פלסטינית, כזאת שתגביר את התמיכה בו כמנהיג העולם הערבי המתון החדש. שני קלפים ויש לו קנטה. בעצם, כבר יש לו את כל הקלפים ביד, הבית הלבן כבר אומר, ישראל הסכימה למדינה פלסטינית ואפילו עלייה לרגל של מוסלמים מכל העולם אל המסגד בדרום ההר. אפשר להניח בביטחון שדחלאן, יועצו הקרוב של בן זייד, כבר סגר לעצמו את כל הפינות והמתווים להנהגת המדינה הפלסטינית החדשה שתקום.

נשמע אוטופי, כל התכנית סגורה, הצעדים נעשים. אז למה אנחנו לא רואים את החזון של בן זייד מתממש ממש מול עינינו? לא רחוק היום. מה שבולם את בן זייד כרגע הוא המלך הזקן, סלמן. מלך סעודיה סוגר את שנתו ה-85 על אדמת ארץ המקומות הקדושים וככל הנראה כבר אינו במיטבו אך עדיין בקרעי צלילות, איך נאמר זאת, הוא לא מת על ההסכם עם ישראל ומחזיק לילד את היד שלא ירוץ מהר מדיי.

האם סלמן הזקן ימצא את מותו בדרך טבעית או שמא, חלילה, יסיים את דרכו בעולמנו בדרכים נסתרות – לאללה הפתרונים. אך מה שבטוח הוא שברגע שינשום סלמן את נשימתו האחרונה, יהיה זה מחמד בנו, אשר ינשום את נשימתו הראשונה כמלך סעודיה וכח’ליפה – ממשיך דרכו של הנביא מחמד עליו התפילה והשלום.

וברגע שזה יקרה, מצלמות העולם כולו יגיעו לצלם את רגליו של הסעודי פוסעות על רחבת הר הבית, רגל ימין תדרך על השטיח העבה של המסגד, יכרע פעמיים כברכה למסגד שבנה שם עמר אבן אלח’טאב, ח’ליפה ממש כמו שהוא עצמו עכשיו, רק לפני אלף שלוש מאות ושמונים שנה לערך כצריף עץ קטן. כשיקום מתפילתו יכריז על עצמו כמגן המקומות הקדושים ואלאקצא – אך לא מתוקף כח כי אם מכוחו של ההסכם – ההסכם בין סעודיה וכלל העולם הערבי מול ישראל, הסכם שיבטיח לפלסטינים מדינה משלהם וזכות כניסה לכל מוסלמי בעולם למסגד הקדוש שמאחוריו.

הוא לא ירפה לרגע מחצי הסהר השיעי, מהפרסים, יאשים אותם בתככנות, בטרור, במימון ארגונים כמו חזבאללה וחמאס, בחרחור ריב ומלחמה. הרי איזו סיבה יש לאחים, שני בניו של אברהם לריב?  הם, הם שצעקו בראש חוצות כי את אלאקצא ישחררו בדם, הרי הם לא שחררו ולו שטח של שִבֵּר מהאדמה הקדושה. הוא זה ששחרר, שפתח את הדרך למיליארד וחצי מולסמים אל המסגד ולא בדם, ולא במוות. בהסכם, בשלום.

ובן זייד, הוא ימשיך יחד עם חברו הטוב למטרה הסופית והיא הפלת השיעה, וניצחון מוחץ מול מדינת האייתולות והאסלאם השיעי הקיצוני אשר תומכת באויב אולי הגדול ביותר שלו  – קטאר.

אז האם הסכסוך הסוני-שיעי שמעצב את המזרח התיכון מעל לאלף שנים, עומד לפני סופו? האם לישראל יש תפקיד מכריע בעניין הזה? בין אם במודע או שלא במודע? מה שבטוח, אנחנו עדים להיסטוריה שמתהווה אל מול עינינו ולנו, לנו נותר רק לחכות ולראות. ואולי, רק אולי, יש פה קצת יותר משלום תמורת שלום…