נעמי שמר 12, יבנה. בתיאום מראש בלבד

השהיד, אתוס ומיתוס בחברה הערבית

מה זה שהיד, פיגועי התאבדות, שהידים והיתר הלכתי דתי אסלאמי

ביום חמישי, ה- 6 ביולי, 1989 , עולה בחור צעיר בן עשרים וחמש לנסיעה באוטובוס קו 405 מירושלים לתל אביב. עבד אלהא די ע’נאים היה איש הג’האד האלסאמי פלסטיני תושב מחנה הפליטים נציראת שברצועת עזה. סמוך ל נווה אילן, עבד אלהאדי מתנפל על נהג האוטובוס ומושך את ההגה לכיוון שולי הכביש ומשם לתהום. נהג האוטובוס מצליח לעצור ולייצב את הרכב הגדול ממש על פי התהום ובכך למנוע את התדרדרותו מאות מטרים מטה. או אז, קופץ עבד אלהאדי עם שתי רגליו על קדמת האוטובוס והשמשה ומצליח להפילו על כל נוסעיו והוא עצמו , היישר אל התהום. שישה עשר מנוסעי האוטובוס נרצחו ועשרים ושבעה נוספים נפצעו. תנועת חמאס לקחה אחריות על הפיגוע.
הפיגוע הזה נחשב לפיגוע ההתאבדות הראשון בישראל, ובערבית عملية استشهاد (עמלית אסתשהאד) פעולה בה המחבל בוחר לסיים את חייו בפעולה הזאת תוך רצח של אנשים אחרים. מאז הפיגוע הזה, מדינת ישראל על אזרחיה היהודים חוותה מאות פיגועי התאבדות נוספים.
מאות צעירים וצעירות, תושבי איו”ש ואפילו על ידי אזרחים ערבים ישראלים, יצאו לבצע רצח המוני מתוך ידיעה ברורה וקרה שאינם חוזרים הביתה וגם לא הולכים לכלא, אלא צועדים לקראת הרגע בו יסיימו את חייהם.
מה מוביל את אותם צעירים וצעירות ללכת אל מותם, שלא פעם הוא מוות קשה וכואב, ולהביא למותם של אחרים, בלב שלם?
מה גורם להם להפוך, לתפיסתם, לשהידים?
המילה שהיד (شهيد) בשפה הערבית היא מונח דתי אסלאמי הניתן לאדם לאחר מותו, וזאת רק אם מת תוך קיומהּ של מצווה דתית או תוך כדי מלחמה או מאבק (המאבק אינו חייב להיות דווקא אלים או פיזי), למען הדת. היחיד שיכול לתת את התואר הזה לאדם שמת, לפי התפיסה המוסלמית הוא אללّה, האל. אך אנו בני האדם נותנים לו למנוח את התואר ולו רק מן התקווה הקטנה כי גם אללה יתייחס אליו כך. המונח עצמו, אם כך, מגדיר אדם שמת תוך כדי קיום מצווה, השאלה הנשאלת היא מה לגבי אדם שבחר למות, שהתאבד, מה האסלאם אומר על כך?
היחס באסלאם כלפי התאבדות על רקע מצוקה אישית או כל רקע אחר הוא שלילי. היחס הזה נובע מן החדית’, המסורת שבעל פה של האסלאם, שכן בקוראן עצמו אין איסור ברור על התאבדות. בימי הביניים התקבלו המסורות מן החדית’ על ידי חכמי הדת הסונים ואלה קבעו איסור מוחלט על התאבדות. לפי קביעתם המתאבד נידון על פי כל פרשנות לאש גיהנום. עם זאת, שירי שבחה והלל נכתבו על ידי משוררים כמו קיס אבן מלוח ואחרים על תהילת המוות שבמלחמה או באהבה. חכמי הלכה שיעים שגם הם קיבלו את איסור ההתאבדות דנו רבות בעניין הירצחו של הח’ליף הרביעי עלי אבן אבי טאלב, האם אין בזאת הכשר עקיף להתאבדות? שכן על פי האמונה השיעית לאימאם יש יכולת נבואית והיה עליו לראות את העתיד ולהימנע ככל הניתן ממותו, אך לבסוף שללו את עניין ההתאבדות וראו בזאת קבלה והשלמה עם רצון האל שכך יקרה.
אך האם זה דומה למעשי ההתאבדות תוך כדי רציחת אנשים אחרים?
האסלאם עצמו אם כן אוסר על התאבדות, אבל מורה על הקרבה עצמית למען האל. על פניו נראה כי יש פה דיסוננס אך הוא פתיר. להתאבד אסור בתכלית האיסור, אך למות במלחמה או במאבק למען האל והדת זהו כבוד גדול.
מתי הטשטש הגבול הדק בין הקרבה למען האל והתאבדות?
במאה השתיים עשרה ובמאה השלוש עשרה, פלג של האסלאם שנקרא ניזארי, הקים לעצמו פלגת לוחמים בשם ה”חשאשון”, פלג באסלאם האסמעאילי שמקורו בפרס ובסוריה. הפדאיון (הפודים) הניזארים אמצו לעצמם את שיטת ההקרבה העצמית וההתאבדות על מנת להרוג את אויביהם, והתנדבו לפעולות האלה.בימינו, תנועת האחים המוסלמים הפיצה בשנת 1988, ימי השיא של האנתפאצ’ה (אינתיפאדה) הראשונה כרוז בוא היא אומרת, כי דת האסלאם אוסרת באופן מובהק על ההתאבדות ולכן נמנעו ראשיה וחכמי הדת לדון בעניין זה עד אותו הזמן מכיוון שלא עלה הצורך לכך. וכעת משעלה הצורך יש לדון בזאת, ואף התירו את ההתאבדות. לקבוצות אסלאמיות רדיקליות, מעולם לא הייתה בעיה להכשיר בהכשר הלכתי כזה או אחר את פעולותיהן האלימות. הן גם מעולם לא נזקקו לפוסקי ההלכה וחכמי הדת הרשמיים שכן הן אינן רואות בהם סמכות כלשהי, ופעמים רבות אף יוצאות כנגדם בחריפות. למשל שיח’ אחמד יאסין, מנהיג החמאס, תנועה הנוסדה על דוקטורינת האחים המוסלמים, מעולם לא הוסמך באופן רשמי לשיח’ אך זכה לכינוי הזה בפי כל.
לראייה נוספת כבר בשנות השמונים פעל האמאם מחמד חסין פצ’אללّה, מי שהיה מנהיגה הרוחני של חזבאללّה, ואף הצהיר בראיונותיו כי הוא תומך בפעילויות של הקרבה עצמית ושולל אותן כפעולות התאבדות כפי שמגדיר זאת האסלאם. הוא אמר: “ברור כי פעולות ההתאבדות (אלעמליאת אלאנתח’אריה) כנגד הכיבוש הציוני אינן התאבדות כמו זו של אנשים מיואשים. אם ניקח למשל את פעולת הפריצה המפורסמת למפקדת המושל הצבאי (של צה”ל) בצור, אנו רואים בביצועהּ את פסגת הג’האד וההקרבה העצמית”.
התפיסה לפיה אלו המתים למען אללה זוכים ליותר מאשר אדם אשר מת באופן רגיל נובעת דווקא מתוך הקוראן הקדוש, בפרק בני עמרם (אאל עמראן) בפסוק 169 נכתב:
“אל תחֲשׁוֹב כי הנֶּהֱרָגים לשׁם אֱלוֹ הים מתים המָה. לאֹ, כי חיים הם, ואצֶּל אללָה פרנָסָתָם”
“וַלַא תַחְסַבַּנַّ אלַّדִ’ינַ קֻתִלֻואְ פִי סַבִּילִ אללַהִ אַמְוַאתַא בַּלְ אַחְיַאַאא עִנְדַ רַבִִּהִמְ יֻרְזַקוּנַ”
“ولا تحسبن الذين قتلوا في سبيل الله أمواتا بل أحيآء عند ربهم يرزقون “
ד”ר יוסף אלקרצ’אוי, מפוסקי ההלכה והוגי הדעות המרכזיים של האחים המוסלמים במצרים ובעולם הערבי, התייחס כמה פעמים ליהודים בדורנו, כאל “רוצחי הנביאים.” בין השאר כתב כי “על היהודים בדורנו מוטבע החותם של פשעי אבותיהם. אולם הם הוסיפו עליהם במהלך ההיסטוריה פשעים רבים נוספים המזעזעים בחומרתם. ודי לנו להזכיר את המעשים הברבריים שעשו בארץ הקדושה. טיפוח “השאיפה למוות שבהקרבה עצמית” (טלב (אל)שהאדה), היה מזמן לנחלתן של תנועות אסלאמיות מבית מדרשם של האחים המוסלמים. חסן אלבנא, מייסד התנועה במצרים, ייחד לכך מאמר עוד ב- 1948 בהקשר למאבק ביהודים בפלסטין. אלבנא הגדיר את ההקרבה בכך שיש בין האנשים מי שמיטיב לעשותה ויודע כיצד למות בכבוד ולבחור למות בזירה המכובדת ובזמן המתאים. הוא מוכר את טיפות דמו במחיר היקר ביותר ומרוויח באמצעותו את הרווח הגדול ביותר שאדם יכול לתאר לעצמו.
ומהו אותו רווח גדול שאדם יכול להרוויח לעצמו?
אגדות רבות ומיתוסים שונים הוצמדו לדמות ה”שהיד” גם בפן האלסאמי וגם בפן התרבותי-חברתי. למשל, השהיד, נקבר כשפניו גלויות והוא נקבר בבגדיו ולא בתכריכים על מנת שיראו בשמיים את גודל המאבק שנאבק בחייו ואת אשר הקריב למעל אללّה. גופתו של השהיד איננה מתקררת אף פעם והוא פטור מחיבוטי הקבר שמטרתם לגרום לנשמה לעזוב את הגוף. השהיד זוכה לכניסה ישירה לגן העדן ושמור לו מקום של כבוד תחת כיסאו של האל ויש לו גם “שפאעה” (شفاعة) קרי, מליצות יושר, הוא יכול להמליץ בפני כיסא הכבוד על משפחתו וחבריו ולבקש עבורם.
מבחינה תרבותית חברתית, מוטיב מרכזי בספרות העוסקת בג’האד נגד ישראל והיהודים הן בקרב הפלסטינים והן בלבנון ובמצרים, הוא דימוי ההקרבה העצמית לחתונה: ערס (אל)שّהאדה (عرس الشهادة). מוטיב זה לא קיים בספרות ובהיסטוריה האסלאמית של ימי הביניים והוא התפתח במקביל לטיפוח הג’האד אצל תנועות אסלאמיות בדורנו. במהלך האנתפאדה הוא התפשט, בשילוב עם דמות השהיד, לחברה הפלסטינית כולה. מטבע הדברים השימוש במוטיב זה התקשר בעיקר לחללים רווקים שטרם זכו לנישואים אמיתיים ואשר עתידים היו להינשא בגן העדן לשבעים ושתיים עלמות שחורות עין (حور חור).
הפיגועים המכונים “פיגועי ההתאבדות” זכו אם כן ליוקרה בציבור הפלסטיני ברובו הגדול ולהכשר אסלאמי בלתי מעורער בקרב אנשי הדת הפלסטיניים. במצב הנוכחי של העולם האסלאמי אין סמכות על המסוגלת לכפות את פסיקתה על כלל המוסלמים, או אף על רובם. כך שולטות בכיפה פסיקותיהן של התנועות האסלאמיות מסוגה של חמאס, בייחוד כאשר מדובר בתנועה בעלת בסיס ציבורי רחב, שיש לה, בעיני עצמה, הלגיטימיות לפעול על דעתה בלבד. אנשי התנועות האסלאמיות יכולים לשאוב גם עידוד מההיסטוריה המוסלמית, אשר על אף שאסרה על התאבדות במובנה המקובל , סללה את הדרך, ולא רק במחצית השניה של המאה העשרים, להכשרת ההקרבה העצמית כג’האד למען אללה . שכן מדובר בצעירים אשר נמצאים בגיל של יצירתיות פורה אך תחת לחצים רבים הדוחפים אותם לפעילות. לפיכך קל לנצלם ולארגנם כחיילים בקבוצה שהיא חלופה לקבוצה הישנה כגון המשפחה והחברה שמסביבם. למבצע הפעולה מוצע להרוג או להיהרג כשהמוות מוצג כהקרבה עצמית המביאה לקרבה לאללה. מי שמחדיר רעיונות כאלה לב חור צעיר הופך אותו לתותח, לאחר שאישיותו עוצבה מחדש בהתאם לצורכי הקבוצה החברתית החדשה שלו והאינטרסים ההרסניים שלה. הקבוצה מתכנתת אותו כך שיוכל להתפוצץ בכל רגע כאילו הוא מופעל בשלט רחוק.
רשימת מקורות:

1 הספרייה הלאומית לישראל בשיתוף אונ’ תל אביב, אוסף העיתונות, 2022 ,

https://www.nli.org.il/he/newspapers/hadashot/1989/07/07/01/article/2/?srpos=1&e=——-he-20–1—txIN%7ctxTI-%d7%a7%d7%95+405————-1

2 המתאבד המתין ביציאה מתחנת הרכבת, אורי ניר, ג’לאל בנא, דוד רטנר ואבי שמול, עיתון הארץ, 10.9.2001

https://www.haaretz.co.il/misc/1.732803

3 אביעזר יערי ועמיקם שפירא, מבט מל”מ : כתב עת לענייני מודיעין ובטחון מבית המרכז למורשת המודיעין גיליון – 31 ,

המרכז למורשת המודיעין )מ.ל.מ( ע”ר,תשס”ב – 2002 , עמוד 22

4 אביעזר יערי ועמיקם שפירא, מבט מל”מ : כתב עת לענייני מודיעין ובטחון מבית המרכז למורשת המודיעין גיליון – 31 ,

המרכז למורשת המודיעין )מ.ל.מ( ע”ר,תשס”ב – 2002 , עמוד 22

5 אביעזר יערי ועמיקם שפירא, מבט מל”מ : כתב עת לענייני מודיעין ובטחון מבית המרכז למורשת המודיעין גיליון – 31 ,

המרכז למורשת המודיעין )מ.ל.מ( ע”ר,תשס”ב – 2002 , עמוד 23

6 מתוך תרגומו של אורי רובין לקוראן, הקוראן, הוצאת אונ’ תל אביב, 2005 , תל אביב. –

 

 

2 Responses

להגיב על רועי סארג לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן